סרך היחד
סרך היחד (1QS ) הוא החטיבה העיקרית באחת משבע המגילות המקוריות שהתגלו במערה מספר 1 בקומראן בשנת 1947. הוא נכתב בכתב עברי מרובע (מימי החשמונאים) והועתק בין השנים 100 ו-75 לפנה"ס.
בנוסף לכתב יד זה, התגלו קטעים של לא-פחות מעשרה עותקים נוספים של הספר במערה 4 (4Q255-264), ועוד שני קטעים זעירים של עותק נוסף התגלו במערה 5 (5Q11 ). העותק ממערה 1 הוא השמור ביותר ומכיל את הקטע הארוך ביותר של הטקסט שהגיע לידינו. אולם, על בסיס ההשוואות עם הקטעים ממערה 4, הסיקו חוקרים שכתב היד ממערה 1 מייצג גרסה מאוחרת בהתפתחות החיבור.
סרך היחד נמנה עם כתבי הכת, והוא מרכזי להבנת אורח חייה. החיבור דן בנושאים כמו קבלתם של חברים חדשים לכת, ההתנהגות הנאותה במהלך הארוחות המשותפות ואף שאלות תאולוגיות (כמו האמונה בדואליזם ובגזירה קדומה). מתוך המגילה מצטיירת תמונה של חיי קהילה סגפניים הנשלטים על ידי מערכת חוקים חמורים, ההופכים את בני הקהילה ל'כהנים ברוח' אשר חיו את חייהם ב'מקדש שברוח'. חיי היום-יום של בני הקהילה עוצבו תוך חיקוי סמלי של חיי הכוהנים המשמשים בקודש, באמצעות תפילה ועל ידי הקפדה יתירה על טהרה, וכך העמידו ניגוד בוטה למקדש הגשמי – הטמא בעיניהם - בירושלים.
בתקופה הנדונה היו תקנונים סוגה ספרותית חדשה, ורק מאוחר יותר הם הפכו חלק של המסורת הנזירית הנוצרית (למשל ספרו של הקדוש בנדיקטוס במאה השישית לספירה). גילויו של סרך היחד בקומראן הוא העדות המוקדמת ביותר לקיומה של סוגה זו בתרבות המערב. חשיבותו של החיבור נעוצה בעובדה שהוא מציע הזדמנות נדירה ללמוד על חייהם של אנשי הכת, שאנו מניחים שהיו איסיים, מתוך ספרותם שלהם. לפני גילוי המגילות, רק מעט היה ידוע על האיסיים מלבד העדויות הספורות במקורות הקלסיים (יוסף בן מתתיהו, פילון מאלכסנדריה ופליניוס הזקן), בספרות אבות הכנסייה וכן כמה רמזים בספרות חז"ל.